תקשורת היא לא עוד סיבה לריחוק. היא הסיבה היחידה

זה לא על זה שהוא שכח, או שאת מאחרת. לא על הכסף, לא על הילדים, לא על ההודעה שהוא לא ענה לה. זה תמיד על איך דיברנו על זה אחר כך. אני פוגשת כל כך הרבה זוגות שאומרים לי "התרחקנו". והם בטוחים שהסיבה היא העומס, השגרה, החיים. אבל כשאנחנו יושבות ביחד, אנחנו מגלות משהו אחר. הריחוק לא קורה בגלל מה שקרה. הוא קורה בגלל מה שלא הצלחנו להגיד כשזה קרה. הוא קורה ברגע שאני כועסת אבל אומרת "הכל בסדר". הוא קורה ברגע שאני נפגעת אבל במקום להגיד שכואב לי, אני עוקצת. הוא קורה כשאני צריכה חיבוק אבל אומרת "אתה אף פעם לא פה בשבילי". וכל משפט כזה, הוא עוד לבנה קטנה בחומה בינינו. ותקשורת מקרבת? היא לא טכניקה לדבר יפה יותר. היא אומץ להגיד את האמת הפנימית שלי. במקום "אתה לא מקשיב לי" להגיד "אני ממש צריכה עכשיו שתקשיב לי, זה נותן לי תחושת ביטחון". במקום "את לא סומכת עליי" להגיד "כואב לי כשאת בודקת אותי, כי חשוב לי שתסמכי עליי". אותו סיפור. אותה סיטואציה. אבל שפה אחרת לגמרי. שפה שמזמינה קרבה במקום לייצר הגנה. כי בסוף, אנשים לא מתרחקים כי הם הפסיקו לאהוב. הם מתרחקים כי הם הפסיקו להצליח לדבר את האהבה שלהם. ואת זה אפשר ללמוד מחדש. לאט, בעדינות, מילה אחרי מילה. אם המשפט הזה פגש אותך , את לא לבד. זה הסיפור של כמעט כל מערכת יחסים שאני פוגשת.